"ניהלתי עם בעלי במשך שנים רבות חנות במרכז העיר. לפני מספר שנים בעלי נפטר וסגרתי את המקום. בינתיים מצאתי משכיר שפתח במקום מעבדת לתיקון טלויזיות, אך זה נסגר ב-2002 ומאז אני לא מצליחה להשכיר את המקום.

כיום אני מוגדרת כחולה סיעודית וחיה מקצבה של הביטוח הלאומי. אין ברשותי דירה משלי ואני נאלצת לשלם גם שכר דירה וגם ארנונה לחנות הריקה. לאחר שהנכס חדל לפעול, החליטו בעירייה שהמקום יחוייב בארנונה על-פי סווג של מחסן ובכך להכפיל כמעט את גובה המס החודשי לחנות ריקה. כל ההסברים מצד מחלקת הגביה אינם עומדים במבחן המציאות. האם יתכן שעבור נכס ריק אשלם יותר ארנונה מאשר נכס מושכר? מדוע שלא אשלם עבור הנכס שהוא ריק כמו בשימוש האחרון לפני שהנכס עמד ריק, דהיינו ארנונה של מעבדה? הנכס אמור לתת לי הבטחת מחייה קטנה בזקנתי, ואינני צריכה לשלם ארנונה כה גבוהה על נכס שאינו מניב לי הכנסה.

אין ברצוני לבקש נדבות אלא התיחסות עניינית ולהבין שאין אבסורד גדול מזה. אינני רוצה להרחיב את הדיבור על הטיפול המזלזל, הכושל והמכשיל של מחלקת הארנונה... מאחר שאני מתקיימת היום מקצבת שארים וקצבת סיעוד ואני משלמת שכר דירה. למרות הקשיים הנ"ל אני מעוניינת לשלם את חובי לעירייה על ארנונה של מעבדה, דבר שאינו שנוי במחלוקת מצידי.

שלום רב,

הצטערתי מאוד לשמוע את סיפורך הכאוב ועל היחס הלא הולם שנתקלת לטענתך במסדרונות העירייה. מצוקת בעלי הנכסים הריקים ידוע לי כבר זמן רב. אני מנהל כבר תקופה ארוכה (מתחילת הקדנציה), מאבק להעלות את שיעור ההנחות לבעלי הנכסים הריקים. נתקלתי לראשונה במצוקה זו במהלך עבודתי כיועץ שר הפנים הקודם, אברהם פורז. באותה העת נחקקה תקנה ביוזמתו של השר המאפשרות לרשויות להגדיל את ההנחות לבעלי הנכסים הריקים. לדאבוני, לא הצלחתי לשכנע את [ מרבית חברי מועצת העיר בחשיבות הנושא. רובם גילו אטימות רבה והעדיפו בחודש אפריל 2004 להצביע בעד הצעת גזברות העירייה לצמצם באופן ניכר את שיעור ההנחה לבעלי נכסים ריקים.